בהגיעי לתחנת הרכבת הקלה בראשיתו של רחוב יפו שאלתי עובר אורח היכן נמצא המודיעין של הרכבת. אחד הממתינים לרכבת הראה לי באצבעו חלון ראווה מזכוכית מחוספסת "נסה את מזלך כאן, זה חלק מהעירייה."
הדלת היתה נעולה, היה צריך לצלצל בפעמון כמו בכניסה לבנק פרטי או לחנות תכשיטים. "מידע יקר, הם נותנים פה" חשבתי לעצמי.
הדלת נפתחה, בקצה חדר קטן וריק, מצידו השני של דלפק ישבה אישה, שאפילו לא הרימה את ראשה עם כניסתי לחדר. "האם הרכבת עוברת קרוב לבית החולים "שערי צדק"?" שאלתי. היא הנהנה תוך כדי קריאה של מסמך מבלי להסיט ממנו את עיניה. "וכל כמה זמן בערך באה רכבת?" שאלתי. היא הפנתה אלי מבט סקרן "אתה צריך ללכת לבית החולים?" שאלה.
מחוסר רצון לספר לה את כל הסיפור שלי פשוט חייכתי חיוך קטן.
"כל רבע שעה" הכריזה.
"אדוני, רק שתדע שפה זה לא המודיעין של הרכבת" הוסיפה בנימה של אירוניה בעודי מסתובב כדי ללכת.
"אז מה זה?"
"זו גלריה" אמרה.
"גלריה של מה?" שאלתי
"גלריה של אמנות, אתה לא רואה את הציורים?"
ואז לפתע הבחנתי בפרצופים גדולים תלויים על הקירות. דיוקנאות. עוד ועוד דיוקנאות. פרצופים מוזרים, מצחיקים קצת, תלויים על כל קירות החדר. היה נדמה שכמה מהם מחייכים, בקנוניה עם האישה מאחורי הדלפק.
"אלו אנשים אמיתיים?" שאלתי להפתעתה.
"אתה שואל שאלות של ילדים" אמרה כמוכיחה אותי "אלו ציורים אדוני" הפטירה.
"כן, אבל ציורים של אנשים שקיימים במציאות, אנשים אמיתיים?" שאלתי שוב.
"מה זה משנה אם הם חיים או מתים? אתה יודע מה הסיפור שלהם בכלל?"
ולאחר שתיקה קצרה הוסיפה:
"וכן! אלו ציורים אמיתיים שמספרים סיפור אמיתי של אנשים אמיתיים! אמיתיים בדיוק כמו הבית חולים שלך או הרכבת הקלה! מספיק טוב בשבילך?"
התקרבתי לאחת התמונות. בסופו של יום, ציור הוא דבר מאוד רציני, הפרצופים מסתכלים לך בעיניים, עמוק פנימה, אומרים אמת פשוטה, בלי לרמות אף אחד. פרצופים שמספרים את סיפור החיים שלהם, את החלום, את הכאב והתקוה שלהם, בחצי מילה, בחיוך, בקריצה.
אפשר לדעת שהסיפור שלהם אמיתי, כי זה גם הסיפור שלנו.
העקשנות שלהם יכולה להיות קצת קשה לפעמים, קצת לא נעימה, הם היו רוצים להכיר, לשמוע אותנו.
הסבתי את מבטי לכיוון ציורים אחרים, מסתובב ביניהם, שומע את הלחשושים שלהם, שומע אותם מספרים לי את הסיפור שלהם, את הסודות שלהם, שואלים אותי לסיפור שלי.
פתאום, בתוך הלחשושים, נשמע קול, כמעט כמו צעקה: "אדוני! אתה ישן? אתה לא שומע את הצופר של הרכבת?"
כמו מתוך שינה אני קופץ וממהר לכיוון היציאה אך נתקע בדלת זכוכית.
"זהירות" צחקה האישה "זו דלת אמיתית!"
