לצייר זה משחק ילדים. אכן, כל הילדים מציירים, ואלו שמציירים הם כנראה ילדים איפשהו.
מול הדף הלבן, מול הקנבס– לובן אינסופי, בלתי מוגדר, כמו השמיים.
רק בעמדי מול עצמי המשחק יכול להתחיל.
אך זהירות, כאן משחקים "על אמת", כמו ילדים.
אצבעות חשופות, לוחצות את הצבע מחוץ לשפופרת, מערבבות, מטמיעות את הצבעים אחד בשני.
מכחולים מתבלבלים, צבעים רצים, קופצים– חייבים כפפות (כפפות אגרוף כמובן…) כדי לתת מכות חזקות ולספוג מכות חזקות עוד יותר.
לפעמים משיכת מכחול יכולה להיות מייסרת.
והעיקר– לא לפחד כלל!
צריך להעמיד פנים, להתחמק, להפתיע ולהסתער!
צריך להרביץ ולהכות כמו בזירת איגרוף, להיזהר לא לעוף לשוליים, לא להיזרק לצדדים.
בסופו של דבר, הסכין נשלפת.
הדף נקרע, הצבעים מתנפצים, רסיסים עפים, הפצע נפתח, הכאב נרגע, הצבעים זורמים ומתפשטים.
המאבק פה הוא מול עצמי ולעיתים אני יוצא בתרועת ניצחון.
לבד מול כולם, מול כל העולם "מנצח בכאילו".
אפשר לשיר, לצעוק, לבכות או לצחוק. כדי לשרוד, לנשום ולהמשיך לחיות. על מנת לאהוב, לחייך ולתת.
לצייר זה מתיש, משכר ומלהיב.
במשעולי התמונה, במרקמו של הנייר, בין כפלי הצבע או בין שני צללים מבחינים מידי פעם בהבלחות של ניצוצי האינסוף.
בשקט, מול עצמי, לקול הדממה הדקה ברגע המיזוג של הצורות והצבעים, בשיכרון היצירה, כהתגלות רגעית, כמו צל עובר– מורגשת נוכחות. והחדר הופך למקדש מעט.
רק אז, אפשר להניח את המכחולים, להוריד את הכפפות, להחזיר את הסכינים, לסגור את השפופרות, לנגב את האצבעות והעיניים,
לנשום עמוק
ולהמשיך בדרך, במבט אל הכוכבים.
לצייר– זה משחק ילדים.
מיכאל קוג'ינסקי