YB1_2165_copy_resize

לחיים פאבל!

בהתחלה לא ידעתי עליו כלום אפילו לא את שמו. אחזתי את הספר בידי ומדף לדף, ההתפעמות וההשתאות הלכו והתעצמו כבר מהמבט הראשון.

מי הוא הצייר האלמוני הזה?

סיפורו החל בשבילי קודם במותו: גווע ברעב והוא בן 58, במהלך המצור על לנינגראד בשנת 1941. הוא היה נותן לאשתו את מנת לחמו היומית.

המהפכן פאבל פילונוב לא היה חותם על ציוריו. בשבילו ציוריו היו רכושו של העם, ולכן גם סירב לקבל תמורתם שכר. הוא היה מגדולי דורו, דוגמת שגאל, מאלביטש וקנדינסקי. כרבים לפניו, יכול היה לעזוב את רוסיה כל עוד היה זה אפשרי, לפני ירידתו של מסך הברזל. אך בעודו מאמין בכל מאודו במהפכה הוא נשאר ברוסיה מתוך ציפייה אמיתית ונחושה לימים טובים יותר.

מהר מאוד הוחרם וציוריו ננעלו במרתפיו החשוכים של המשטר הבולשביקי.

ההתרגשות שחשתי מול ציוריו הציתה בי ניצוץ, ניצוץ שהוביל ליצירתם של רבים מהציורים בתערוכה זו.

הם מספרים סיפור, אשר על פניו נראה פשוט אך בעמקו מורכב. סיפור של אותם אנשים, שכמו פילונוב, חולמים על חיים טובים יותר, מלאים יותר.

 סיפור של גברים ונשים אשר בו זמנית, נזכרים ומקווים. בפניהם זיכרונות משפחתיים, רסיסי רגעים של אהבה וידידות, שמחה ועצבות, אושר ואור.

חלומותיו של פאבל לא היו יכולים להיות אלא אוטופיה. אך הנה בא יום, וחלומותינו, בשובינו אל ביתנו, מתגשמים לעינינו.

המציאות מפתיעה אותנו ותקוותינו מקבלות צורה.

אפשר כבר כמעט לצחוק מזה או כדי לשמור על רצינות רק לחייך.

וכך, כאותן הדמויות המתהלכות על גבי הקנבסים נרים כוסינו: לחיים פאבל!

Comments are closed.