מספרים שמדי פעם היו מבחינים בו רוקד בחדר הציור שלו.[בסדנא שלו]
הוא היה רוקד עם כן הציור שלו, מול הציור שזה עתה צייר.
כך מספרים, אך כיאה לסיפורים, מעט מאוד אנשים האמינו שאכן היו דברים מעולם.
והנה ביום יפה אחד של חודש מאי, הסדרנים היו עסוקים בהעמדת תצוגת ציורים וכמעט שהגיעו לגמר מלאכה באולם התצוגה של התיאטרון.
הציורים כמעט ועמדו כולם במקומם המיועד, אחרוני הציורים מונחים בצד, מחכים להתייצב על הקירות במקום המיועד להם.
ולפתע, נראה הצייר, בין כל הציורים, מתחיל להסתובב במקומו ומרקד בעדינות בעודו מזמזם נעימה בלי מילים, מרים את ידיו בעדינות, מתנועע לצלילי פיו, מכה ברצפה ברגליו מכות קטנות במקצב עדין.
הפרצופים בציורים הבחינו בצייר והסתכלו זה בזה, מחייכים. ומהחיוך עברו לצחוק, פונים אחד לשני."הצטרפנו?" הציע הברון, "קדימה!" נענה מייד המקסיקני שהיה מונח על הרצפה, שעון על אחד העמודים. קפצו השניים ובאו לרקוד עם הצייר, נותנים ידיים אחד לשני.
החלו השלושה להסתובב במעגל, והנה שלא אחרו האחרים להצטרף, קופצים החוצה ממסגרותיהם, מצטרפים למעגל הריקודים ההולך וגדל, ומתמלא בהתלהבות.
השומר ושני עובדים נוספים הצטרפו גם הם למעגל, צוחקים.
מבקרים אחדים שהגיעו מוקדם לתצוגה התקרבו גם הם ולבסוף נסחפו לתוך מעגל הריקודים.
עתה עמד הצייר במרכז המעגל, עיניו עצומות, מסלסל בידיו, כולם סביבו שרים בלב אחד, ומכים בהתלהבות ברצפה ברגליהם.
עבור כל אחד מהם היתה זו הזדמנות של פעם בחיים.
המנהל שצלילי השירים והריקודים הגיעו לאזניו הגיע בריצה, מתנשף ומיוזע. "מה זה הקרקס הזה?" אמר בתקיפות. השומר ושני העובדים ברחו להם, שאר הרוקדים חמקו, חלקם אל חנות הספרים הסמוכה וחלקם אל המסעדה הקרובה.
הדמויות קפצו להם חזרה אל ציוריהם והצייר עמד במקומו, והביט בתקרה, מהורהר.
"נו? גמרתם כבר?!" שאל המנהל.
"כן אדוני המנהל, כמעט גמרנו לתלות את הציורים" ענה הצייר, מתחמק מההפתעה.
עבור כולם היתה זו הזדמנות של פעם בחיים.