אמרו לי בשביל התערוכה הזאת: עבודתך צריכה להיות קשורה "למוזיאון הטבע"- קשר עם המקום–
טוב, קשור לטבע, לצומח, לפרחים, לבעלי חיים.. כלומר – בלי דיוקנאות! פה זה לא "מוזיאון האדם"!
היות והעיסוק העיקרי שלי הוא דיוקנאות, זו הייתה נקודת מוצא לא טובה במיוחד!
אספתי כמה מציורי הנוף ובעלי החיים, שכבר עשיתי בעבר, ציורים של טבע דומם, שקיעות חמה, עצים, וציירתי גם כמה נוספים.
לבסוף, אפילו שמחתי שאני יכול לעשות ולהציג משהו שונה מהדיוקנאות האלה, שכל הזמן רק עשו לי פרצופים…
נוסף אמרו לי: "אתה צריך לכתוב כמה שורות על העבודה שלך.."
באמת יש בזה צורך?
אני כמעט ואף פעם לא קורא את הטקסטים המלומדים האלה שכתובים בתערוכות כי בדרך כלל אני לא מבין מהם כלום. אני מצייר בלי לחשוב יותר מדי מחשבות, ואני מופתע מהתוצאה יותר מכולם.
אז מה עלי לעשות? להסביר לאחר מעשה?
ובכן, מפני שיש בזה צורך, כך אמרו לי, אנסה!
אולי אתחיל בטון לירי? (או ציני?)
כשאני מתבונן בשקיעות האלה, אני רואה את הריקוד של הים, את הגלים הרועדים. אני יכול להרגיש את הרוח בין עצי היער..
אני חושב על האנשים שעברו פה, על הפרצופים שהיו כאן, בקרחת היער הזו, בין העצים האלה, ליד הגדר הזאת..
על אלו המחכים על שפת הים שספינה תשוב מן המרחקים, על אלו החולמים להפליג רחוק, למקום אחר..
אולי אהיה אוטופי (או ראלי?)
הטבע הזה הוא הכל חוץ מ"דומם", הוא חי ורוטט, הוא שר את החיים, הציורים הם למעשה חלקיקים, רסיסים, ניצוצות של חיים, לנסות ללכוד ולבטא על חתיכת בד או נייר מעט מן האור, מעט מן האינסוף, זהו חלומו של כל הציירים, כל הרושמים, כל המקשקשים.
"פועלי המכחול" מכל העולם – התאחדו!
טוב, רגע של רצינות– (רק רגע): זה, לא אמרו לי.
אולי כדאי לעצור כאן!